הכרעת דין בתיק פ"ל 8577-06-11

1. כנגד הנאשם, מר חלאילה עאדל (להלן: "הנאשם"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות על סעיף 62 (9) לפקודת התעבורה (זיוף רישיון נהיגה), סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה  (נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף) ועבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף. נטען, כי בתאריך 30/06/11 סמוך לשעה 07:15, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג שברולט בכביש 781 וכשהתבקש להציג רישיון נהיגה על ידי שוטרים שעצרו אותו עקב עבירת תנוע שביצע, הציג רישיון נהיגה זמני מזויף. בנסיבות אלה, נהג הנאשם ללא רישיון נהיגה תקף משנת 2005 וגם ללא ביטוח תקף.

2. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, למעט בנהיגה. הוא הודה כי תוקף רישיון הנהיגה הקבוע שלו "פקע ב-2006". וכך נטען בישיבת ההקראה: "היה ברשותו רישיון זמני שנמסר לו על ידי אדם שהתחזה לעו"ד והוא לא ידע שמדובר ברישיון מזויף אם בכלל הוא מזויף".

      בשים לב לתשובתו הנ"ל של הנאשם, נקבע התיק לשמיעת ראיות. מטעם התביעה העידו המתנדב פבל צרגורודצב (להלן: "פבל"), הגב' מיכל דרוויש (להלן: "מיכל"), המתנדב ד"ר מיכאל שוורץ (להלן: "מיכאל"), רס"ר ביטון שגית (להלן: "שגית") רס"ר נטליה בולשין (להלן: "נטליה") ורס"מ אלי כהן (להלן: "אלי").

מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו.

3.   לאחר ששמעתי את העדים כולם והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שעיינתי במסמכים השונים שהוגשו מטעם הצדדים, שוכנעתי כי יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, שכן התביעה עמדה בנטל המוטל עליה מעל לכל ספק סביר וכנדרש בהליך זה.

4. אין חולק, כאמור, כי הנאשם נהג ללא רישיון נהיגה תקף וכאשר נהיגתו זו הינה ללא ביטוח תקף. בנסיבות אלה, המחלוקת בתיק זה נעוצה בעבירה נשוא הוראת החיקוק הראשונה שהינה זיוף רישיון נהיגה, בניגוד לסעיף 62 (9) לפקודת התעבורה.

הסעיף הנ"ל קובע, כי מי ש"מזייף כל סימן המשמש לזיהוי רכב או כל רשיון שניתן לפי פקודה זו, או שבמרמה הוא משנה אותם או משתמש בהם או משאילם לאחר או מניח לאחר להשתמש בהם", הרי שהוא ביצע עבירה שהעונש בגינה הינו מאסר שנתיים או קנס כאמור בחוק העונשין. אם כן, די אם הנהג משתמש ברישיון נהיגה מזויף ואין דרישה כי הזיוף יתבצע דווקא על ידיו.

5. ב"כ הנאשם טוענת בענייננו, כי התביעה לא הוכיחה הן את היסוד העובדתי של העבירה והן את היסוד הנפשי שלה, שכן לא הוכח עצם הזיוף ולא הוכחה ידיעתו כי המדובר במסמך מזויף.

אין דעתי כדעתה של הסנגורית המלומדת.

6. בכל הנוגע לעצם הזיוף ולהיותו של רישיון הנהיגה בו השתמש הנאשם מזויף, הרי שבשים לב לעדויות של עדי התביעה, לרבות עדותה של מיכל כי הנאשם לא היה זכאי לקבל לידיו כדין ממשרד הרישוי רישיון נהיגה - גם לא זמני - ונוכח נסיבות קבלת הרישיון כפי שמעיד עליהן הנאשם, כל אלה יוצרים בנסיבות תיק זה את היסוד העובדתי הדרוש להרשעה בעבירה נשוא הסעיף הנ"ל שכן, הוכח כדבעי, כי הרישיון בו השתמש הנאשם והוצג לאנשי המשטרה הינו רישיון מזויף.

בכגון דא, אין צורך בעדות מומחה או בשליחת המסמך "למעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל", כפי שנטען בסיכומי הנאשם. מיכל, שמשמשת שנים רבות עובדת בכירה במשרד הרישוי ובעת הרלוונטית  למסירת עדותה שימשה סגנית מנהלת תחום רכב ונהיגה במשרד, העידה כי לאחר שהשוטר אלי ניגש אליה, היא הקלידה את פרטיו של הנאשם ושל הרישיון במחשב ואת כל המידע היא מסרה על סמך המחשב, כך גם הונפק האישור "לכל המעוניין", ת/3.

7. מעדותה של מיכל ומת/3 עולה באופן שאינו משתמש לשני פנים, כי נאשם לא היה רשאי באותה עת לקבל לידו רישיון נהיגה בשל ההגבלות הרבות שהוטלו עליו; קנסות, שלילה וחוק ההוצאה לפועל. עוד עולה, כי כל רישיון שמונפק מהמחשב של משרד הרישוי מתועד. אי לכך היא קובעת, כי הרישיון שהוצג בפניה, ת/2, לא הונפק מהמחשב של משרד הרישוי, וכי הנאשם אף לא יכול היה לקבל לידיו רישיון זמני, שכן ניתן לו בעבר רישיון כאמור והיה עליו לעשות מבחן עיוני וגם מעשי.

אם כן, על סמך עדותה של מיכל יש לקבוע בוודאות, כי רישיון הנהיגה בו השתמש הנאשם ואשר הוצג לשוטרים הינו מזויף שכן הוא נחזה להיות את אשר איננו (כזה שהונפק ע"י משרד הרישוי) הוא אינו כך והוא עשוי להטעות [ראה הגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין")]. מאחר ומשרד הרישוי הינו הגורם היחיד שיכול להנפיק רישיון נהיגה לנאשם, ומאחר והנפקה כאמור הייתה מתועדת במחשב, יש לקבוע כי רישיון הנהיגה לא הונפק ע"י מחשבי משרד הרישוי, משכך עסקינן במסמך מזויף.

8. נשאלת השאלה, האם התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה דנן.

כידוע, היסוד הנפשי הדרוש בעבירת הזיוף (בענייננו השימוש ברישיון המזויף), הינו מודעות לקיומם של הרכיבים העובדתיים של עבירת הזיוף. בכגון דא, קובע סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין; "לעניין סעיף זה- רואים  אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". על דא מציין כב' השופט קדמי  בספרו, כי הסעיף מעגן את הכלל שלפיו "מקום שאדם " חושד" - בפועל - שטיב התנהגותו מביא אותה בגדרה של התנהגות אסורה או שיש אפשרות, מעשית, שמתקיימות הנסיבות הדרושות להרשעה, והוא נמנע מלברר את "אמיתותו" של החשד, רואים אותו כמו שהיה מודע לטיבה האמיתי של ההתנהגות ולקיומה של הנסיבה (אם מתברר כי אכן התקיימה בפועל)" - יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 181. השופט קדמי מפנה בספרו לפסק הדין בע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, מט (2), 4, שם נקבע (בעמוד 17), כי "....בשיטתנו המשפטית, המודעות ו"עצימת העיניים" לעניין המחשבה הפלילית שקולות הן ו"עצימת עיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל...".

לאור האמור, יש לבדוק האם היה הנאשם דנן מודע לכך כי הוא נוהג ברכב כשברשותו רישיון נהיגה מזויף.

9. עיון בהודעה שמסר הנאשם במשטרה (ת/6) מגלה כי הנ"ל ניגש למשרד הרישוי לאחר שהשתחרר מריצוי מאסר ושם נאמר לו: "שאני לא יכול לקבל רישיון בגלל שיש לי מוגבלות בהוצל"פ ואני צריך לסגור תיקים ואחר כך אני אקבל רישיון". זה היה בחודש מאי 2010 והנאשם מוסיף: "אז אח שלי סמיר מכיר מישהו שמתעסק בתחבורה ואני אתן לו כסף ויביא לי רישיון. הבאתי אותו שילמתי לו 1,500 ש"ח ויש לי רישיון. אמרתי לו אם זה כשר ואמר לי שזה כשר וזה כל מה שיש לי להגיד" (עמ' 2 להודעה מיום 30/06/11, שורות 6-9).

כבר מהדברים הנ"ל ניתן לקבוע, כי הנאשם ידע היטב כי אין הוא יכול לקבל רישיון נהיגה כדין בגלל ההגבלות שיש לו מטעם ההוצל"פ וכי עליו, כלשונו, "לסגור תיקים " ורק לאחר מכן הוא יקבל רישיון. די באמור כדי לקבוע, כי היה על הנאשם לדעת שהרישיון שנמסר לו על ידי אותו אדם "שמתעסק בתחבורה" אינו כשיר ולא הוצא כדין על ידי הגורם היחיד המוסמך לכך- משרד הרישוי.

10. לא זו אף זו, מסתבר שבתאריך 04/04/11 נחקר הנאשם בתחנת משטרת שפרעם לאחר שגם אז הוחשד בהצגת רישיון נהיגה ורישיון רכב מזויפים. בהודעה שמסר באותו מועד (ת/7) טען הנאשם, כי את רישיון הנהיגה שהיה ברשותו הוא קיבל "לפני חודש, חודש וחצי" (קרי בפברואר עד מרץ 2011). גם שם חזר הנאשם על דבריו כי ביקר במשרד הרישוי שם נאמר לו כי אין הוא יכול לחדש את רישיון הנהיגה. משנשאל האם לא נראה לו מוזר שאותו אדם (שלומי לטענת הנאשם) הצליח לחדש לו את הרישיון, ענה הנאשם, "יכול להיות שנראה לי מוזר, אבל הוא מקבל, הוא מביא להרבה אנשים".